שנת 1986 הייתה שנת מפנה בהיסטוריה של הקומיקס האמריקאי, שנה בה יצאו שני ספרי קומיקס שהגדירו מחדש את הז'אנר. The dark knight returns של פרנק מילר ו-Watchmen של אלן מור היו סיפורים אפלים, מורכבים ועמוקים, שהפכו לסוג של (אם אפשר להיות פלצן לרגע) דיקונסטרוקציה של ז'אנר הקומיקס בכלל והנאיביות האסקפיסטית של עידן הכסף והברונזה בפרט.
האביר האפל חוזר תיעד את שנותיו המאוחרות של באטמן שנאלץ לחזור מפרישה מוקדמת ולהלחם בפשע ובשדים הפנימיים שלו, בעולם בו כולם יותר מדי פוליטיקלי קורקט והתקשורת מכתיבה את דעת הקהל. וואצ'מן, מנגד, עסק במניעים הפסיכולוגיים והדילמות של אנשים רגילים שהחליטו יום אחד ללבוש מסיכה ולהלחם בפשע, כמו גם בהשפעה של אדם בעל כוח על-אנושי על התרבות, הטכנולוגיה, היחסים הבין לאומיים בין ארה"ב וברה"מ ועל שפיותו שלו. שני הקומיקסים הללו לא דמו לשום דבר שבא לפניהם, וזכו להצלחה מטורפת.
כמובן, שני הקומיקסים הללו לא היו הקומיקסים ה"אפלים" הראשונים שנכתבו – אלן מור עצמו התחיל לכתוב את V for Vendetta האפל והמשובח עוד בשנת 1982 – אבל וואצ'מן והאביר האפל סימנו את סופו של תהליך דילול האלמנטים הקמפיים של עידן הכסף, שהתחיל עוד בעידן הברונזה. העידן החדש, שנפתח ברגע שחברות הקומיקס ניסו לשכפל את האווירה הרצינית והאפלה של וואצ'מן והאביר האפל, זכה בדיעבד לכינוי העידן האפל.
עכשיו, גם האביר האפל וגם וואצ'מן היו יצירות ספרותיות שנעזרו באנטי-גיבורים ותכנים מאוד בוגרים בשביל להזריק לתוך סיפור גיבורי העל הבסיסי אלמנטים של פסיכולוגיה, ביקורת חברתית והמון סימבוליזם. מה שחברות הקומיקס הבינו מהם, לעומת זאת, היה שהציבור אהב את גישת ה"Grim and Gritty" והפך לציני מדי בשביל גיבורים צחים כשלג. החברות רצו לפנות לקהל התיכוניסטים ותלמידי הקולג' – הדור שכונה באמריקה "ג'נריישן אקס", הדור שהקשיב לנירוונה, ראה סרטים של שוורצנגר ושיחק מורטל קומבט באולמות הארקייד. הם כנראה רצו סיפורים מלאים באלימות וסקס אפיל, על אנטי-גיבורים קשוחים וציניים עם אקדחים ענקיים וגיבורות חטובות עם… אקדחים ענקיים גם. אהמ. אחרי הכל, עוד בעידן הברונזה שברנו את הראש על איך לפנות לקהל מבוגר יותר, ומה תיכוניסטים ונערי קולג' אוהבים יותר מאלימות וציצים?
התוצאה הייתה שטף של גיבורים חדשים כמו קייבל - שרירן עם עין אחת ורובה ענקי שלא מסוגל לחייך, או ספון (Spawn), סוכן CIA שנרצח ועשה עסקה עם השטן כדי להפוך לגנרל בצבא הגהנום. זה היה עידן בו כאלה שתמיד היו קצת יותר אנטי-גיבורים, כמו וולברין או המעניש זכו להצלחה רבה, וגיבורים אחרים נדחקו לשוליים או הפכו לקשוחים ואפלים גם הם. אחד מהסיפורים היותר מוכרים של העידן הזה היה מותו של סופרמן, הצופיפניק הגדול והכחול – שמת זמנית והוחלף בארבעה יורשים – כל אחד יותר אפל וקשוח מהשני.
אמן וכותב בולט בתקופה הזו היה רוב לייפלד, שהסגנון הציור שלו (גברים ענקיים עם אקדחים ענקיים, נשים חטובות ודדניות וחוסר יכולת משווע לצייר כפות רגליים) וסגנון הכתיבה שלו (המון אקשן, עלילה שמהווה תירוץ לעוד אקשן) זכו להצלחה רבה ואינספור חיקויים, ולמעשה היוו תמצית התקופה.
מחוץ לדפי הקומיקס, העידן האפל היה עידן עמוס באירועים. שנות השמונים והתשעים היו השנים בהן הציירים והסופרים של ספרי הקומיקס פיתחו תדמית של כמעט-סלבריטיז, מה שהוביל למחלוקות רבות בחברות הקומיקס בנוגע לזכויות היוצרים על דמויות – האם קייבל היה שייך לרוב לייפלד, שיצר אותו? או אולי למארוול, החברה שהעסיקה אותו? סכסוכים כאלה הובילו לנטישות המוניות של אמנים וכותבים מדי סי ומארוול והקמה של חברות מתחרות, בהן ליוצר יש זכויות יוצרים בלעדיות על כל הדמויות שהוא יוצר – וכך באו לעולם דארק הורס קומיקס, ויילדסטורם קומיקס, וליאנט קומיקס ו-אימג' קומיקס.
בנוסף, העידן האפל ראה את עלייתן של חנויות הקומיקס. אתם מבינים, עד שנות השבעים המאוחרות קומיקסים נמכרו בדוכני עיתונים או חנויות ספרים, ורק לאחר מכן הופיעו חנויות שהתמחו רק בקומיקס. הבעיה הייתה שהמון חנויות כאלה נפתחו בשנות התשעים ע"י אנשים שברוב המקרים מאוד אהבו קומיקס אבל לא היה להם שמץ של חוש עסקי. בהתחלה זה עבד, אולם בסופו של דבר החנויות האלה כשלו ונסגרו וחברות הקומיקס נתקעו עם מחסנים שלמים של חוברות שלא נמכרו וציבור שאיבד עניין בקומיקסים בעלי האיכות הירודה של אותה התקופה. לאט לאט, ההיצע התחיל לעלות על הביקוש.
כמובן, ההתנהלות הכללית של החברות עצמן לא עזרה – מהדורות ישנות של חוברות קומיקס משנות הארבעים והחמישים הפכו לחומר אספנים יקר, וחברות הקומיקס ניסו לשחזר את ההצלחה הזו ע"י שיגור מחדש של כותרים קיימים (כי "גליון 1" של חוברת מסויימת זה חומר אספנות יקר!) או גימיקים כמו חוברת אחת עם כמה כריכות (כדי להכריח את האספן לקנות כמה עותקים של אותה חוברת). כמובן, יש סיבה שכותר אספנים הוא יקר – כי הוא נדיר. אם מארוול מוציאה 20 מליון עותקים של חוברת, אין ממש סיכוי שהיא תעשה פתאום נדירה או בעלת ערך, נכון? עכשיו, תוסיפו לזה סכסוכים פנימיים, איכות ירודה של קומיקס והתנהלות כספית לקויה, מה קיבלתם?
בום.
הם קראו לזה "התרסקות הקומיקס הגדולה של 1996”. היו פשוט יותר מדי חוברות קומיקס שניסו להיות "מהדורות אספנים"; יותר מדי חנויות קומיקס כושלות שהפסיקו לרכוש קומיקסים מהחברות; יותר מדי כסף שהושקע בקומיקסים שלא החזירו את ההשקעה; יותר מדי זלזול בקוראים. מארוול הגישה בקשה לפשיטת רגל. וליאנט נרכשה ע"י חברת Acclaim. רוב לייפלד פוטר מאימג' קומיקס, החברה אותה עזר לייסד. די סי נאלצו לצמצם את כמות החוברות שהוציאו ודארק הורס שרדה רק בזכות הרשיון שלה לפרסם קומיקסים של סטאר וורז. אם אתם רוצים לראות בזה הסוף של העידן האפל, אתם לא תהיו היחידים.
באותה שנה די סי הוציאה לאור סדרת חוברות קומיקס יפהפיה בשם Kingdom Come, שניסתה לעשות לעידן האפל מה שוואצ'מן עשה לעידנים שלפניו: בעולם עתידני בו גיבורי על אפלים וקטלניים החליפו את הגיבורים של פעם והפכו את העולם לשדה קרב אחד ענק, סופרמן מוביל את ליגת הצדק שלו במאבק אחרון כדי ללמד אותם מה זה אומר להיות גיבור על. המסר העיקרי של קינגדום קאם היה שרעיונות כמו צדק, אמת והדרך האמריקאית הם אולי קיטשיים, אבל גיבור צריך להתנהג כמו גיבור ולא כמו שמוק עם גלימה – או בקיצור – עם כוח באה אחריות. וכך, בעזרתם של וואנדר וומן ובאטמן, גרין לאנטרן והפלאש, גרר סופרמן את העידן האפל אל מאחורי האסם ועשה לו המתת חסד.
וקצת על העידן שלנו.
יש כאלה שבוחרים לחשוב שאנחנו עדיין לא יצאנו מהעידן האפל, ושקינגדום קאם לא השפיע על התעשיה באותה צורה שוואצ'מן או המוות של גוון סטייסי השפיעו. אני בוחר לחשוב אחרת. לדעתי, ישנו הבדל ברור מאוד בין הקומיקסים שיצאו מהשנה 2000 ואילך, והקומיקסים הציניים והאפלים של שנות השמונים והתשעים.
אתם מבינים, מוקדם מדי בשביל לנסות לאפיין את העידן בו אנחנו נמצאים כיום. מצד אחד, ישנה מגמה מאוד ברורה של רנסנס של עידן הכסף, עם כותבים שיוצאים נגד המוסכמות של העידן האפל, מוותרים על הגימיקים הכאילו-רלוונטיים של עידן הברונזה ושואבים השראה מהיקום הצבעוני והפנטסטי של עידן הכסף. מצד שני, ההצלחה של משחקי מחשב וסרטים מבוססי קומיקסים יותר אפלים (כמו באטמן מתחיל או The Darkness) הוכיחה שלציבור עדיין לא נמאס מאנטי-גיבורים, כל עוד הם לא פסיכוטיים לגמרי.
אנחנו חיים בעידן טוב, עידן בו חברות הקומיקס למדו את הלקח שלהן, ובוחנות קונצפטים חדשים לאט ובזהירות. יותר מהכל, אני מעדיף לחשוב שעוד לא ברור לגמרי לאן חוברות הקומיקס ילכו בעשור הקרוב – אנחנו כנראה צריכים לחכות לחוברת שתגיע ותגדיר מחדש את הז'אנר. האביר האפל של העשור הזה, או הוואצ'מן השני, או מוות של איזה דמות מרכזית שיזרוק את כל עולם הקומיקס לכיוון חדש ומפתיע. אנחנו נמצאים על הסף של רנסנס קומיקסי מודרני, ויצירת המופת הבאה נמצאת ממש מעבר לפינה.
מיטיבי לכת מוזמנים לראות את הביקורת של לינקארה לגליון הראשון של youngblood , שממחישה מצויין את האלמנטים המרכזיים של העידן הזה. תהנו!
